תנ"ך על הפרק - בראשית לב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

בראשית לב

32 / 929
היום

הפרק

יעקב מתכונן למפגש עם עשו, יעקב והמלאך

וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣קָם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ׃עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויירא יעקב. רבי יעקב בר אידי רמי, כתיב (ר"פ ויצא) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר הלך, וכתיב ויירא יעקב, אמר – שמא יגרום החטא אר"ל שמא החטא שחטא אחר ההבטחה תבטל ההבטחה. ובמדרשים נתפרש חטאו של יעקב בעת ההיא שבטל מצות כבוד אב מאז יצא מבית יצחק, וכנגד זה קיימה עשו כל הזמן ההוא. –
והרא"ם הקשה בכלל למה חשש יעקב, הא קיי"ל (שבת נ"ה ב') מעולם לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה ונשתנתה לרעה, וטרח ליישב הענין, ועוד הרבה מפרשים האריכו בזה, ולי נראה דהא דלא נשתנתה לרעה הוא כשאין החטא גורם שנוי, אבל כשגורם החטא משתנית ומשתנית, וראי' לזה, שהרי מפורש אומר הנביא (ירמי' י"ח) ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני וגו' ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו. –
ויש מפרשים שדקדקו בלשון הפסוק הקודם, וישבו המלאכים אל יעקב לאמר, דאין לשון כזה רגיל במקרא, אלא ול"ל וישובו המלאכים ויגידו לו לאמר או ויאמרו לאמר, יעו"ש. ואפשר לפרש ע"פ מ"ש במ"ר פ' מצורע פ' י"ז דדרשו הפסוק דריש איוב שאמר המגיד ואמלטה רק אנכי להגיד לך, מכיון שהגיד מיד נסתלק, יעו"ש, כלומר שכל עיקר התכלית שנמלט הי' רק להגיד, ולכן מכיון שהגיד מיד נסתלק, וכאן בריש פרשה זו פירש"י וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש, וזה מרומז כאן בפסוק וישובו המלאכים אל יעקב לאמר, כלומר ששבו רק לאמר תשובתם, ומיד שהגידו נסתלקו, ודו"ק. –
וע' במ"ר כאן על הפסוק וארבע מאות איש עמו, הלך ונטל [עשו] אגרומי ממצרים, ועמלו מאוד המפרשים בבאור זה, ופירשו שלקח מכס שנוטלין במצרים להטילן על יעקב, וכמה קשה באור זה, וגם מה זה הסבר על ד' מאות איש, ולמה דוקא ממצרים, ועיין בהגהות הרד"ל, אבל האמת נראה, כי הפי' אגרומי הוא רשות להיות מוכס, ורומז שלקח רשות ממצרים שעליהם הובטח לשעבד ביעקב ד' מאות שנה, וזהו הרמז מד' מאות איש .
(ברכות ד' א') המחנה הנשאר לפליטה. כתיב (מ"א י"ח) ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה, מאי שנא חמשים בר"ל מאי שנא חמשים חמשים בשתי מערות ולא כולם במערה אחת. , א"ר אלעזר, מיעקב למד, שנאמר והיה המחנה הנשאר לפליטה גר"ל אולי יקרה סבה במערה אחת כגון אם תודע איזבל אשת אחאב ותהרגם או סבה אחרת ישארו החמשים שבמערה השניה. ובב"מ ק"ז ב' איתא, א"ר יוחנן, לעולם ישלש אדם נכסיו שליש בתבואה שליש בזיתים שליש בגפנים, ופירש"י שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ואינו לוקה בתבואה, ויש שנה שלוקה בזו ולא בזו ותהיה לו פליטה, עכ"ל, וי"ל דמאמר זה נסמך אלמוד זה שלפנינו. .
(סנהדרין ל"ט ב') קטנתי וגו'. א"ר ינאי, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס, שמא לא יעשו לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, א"ר חנין, מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת דמפרש קטנתי שנתמעטו זכיותי, ולכאורה צ"ע, דהא לשון זה אמר יעקב בדרך ענוה ואין בזה רמז מענין התמעטות הזכיות, וכ"מ במ"ר קטנתי – איני כדאי, ועיין ברמב"ן ומהרש"א שהעירו בזה, ולי נראה ע"פ מ"ש בב"ק נ' ב' כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, וא"כ מכיון שאמר יעקב שאינו כדאי לכל הטובות, א"כ הלא לא נעשו לו בחנם אלא שנכו לו מזכיותיו. –
ודע דעל יסוד זה שאסור לעמוד במקום סכנה ולסמוך על הנס, אסרו חז"ל כמה וכמה ענינים שיש בהם משום חשש סכנה, והרבה מהם נפרטו ביו"ד סי' קט"ז ומה שחקר שם הט"ז אם דבר סכנה בטל בששים כמו דבר איסור, נראה להביא ראי' מחולין צ"ז א' הוי עובדא וצלו גדי בחלבו, וא"ר יוחנן, קולף ואוכל עד שמגיע למקומו, ומוקי לה שם בגמרא דצליה זו כלכית באלפס הוי, ופירש"י כלכית שקץ דגים קטנים באלפס של בשר, והנה בשר ודגים ידוע דהוא דבר סכנה, ומבואר דקליפה מהני, ובכ"מ קיי"ל דששים עדיף מקליפה אמנם בירושלמי מבואר דספק סכנתא צריך להחמיר יותר מספק איסור. –
וראינו להעיר כאן מה שתפסו העולם להזהר מחמת חשש סכנה ע"פ צואת ר"י חסיד בעניני זיווגים, שלא יהא שם החתן והחותן או שם הכלה וחמותה שוים. ורבים רצו להקל בזה והמציאו סברא לומר דרי"ח לא צוה אלא למשפחתו, וכדומה סברות שונות, עיין בשו"ת נב"י תנינא חלק אה"ע סי' ע"ט וחת"ס חלק אה"ע ס"ס קט"ז, ובחכמת אדם כלל קכ"ג דין י"ג כתב דהיינו דוקא כשהשמות משולשים, כגון ששמו ראובן וחתנו ששמו ראובן יקח חתן ששמו ראובן, וכן בכלה וחמותה, ולא ביאר בטעם הדבר, ועוד הרבה אחרונים כתבו סברות שונות בזה.
אבל לי נראה דדבר זה אסור לא מחשש סכנה אלא מעיקר הדין, והוא ע"פ מה דקיי"ל דאסור לקרוא לאביו בשמו, וכן אסור לקרוא בפניהם לאחרים ששמם כשמם אם לא שישנה שמם, [ולדעת הרמב"ם בפ"ו מממרים אסור אפילו שלא בפניו לקרוא לאחרים ששמם כשמם היכא שהשם מצויין ואינו רגיל, יעו"ש], ולפי"ז הלא אי אפשר לחתן וחותן או לכלה וחמותה ששמותיהן שוין לדור ביחד, כי הלא הבת לא תוכל לקרוא לבעלה בשמו מפני אביה ששמו כשמו [ולדעת הרמב"ם בשם מצויין אפילו שלא בפניו], וכן הבעל לאשתו ששמה כשם אמו, ואין לסמוך על שנוי השם דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וגם לפעמים אי אפשר בזה, וכה הלא אפשר להכשל בבטול מצות כבוד אב ואם שהיא מדאורייתא, ודו"ק.
גם אפשר לומר בטעם מניעת דבר זה ע"פ מ"ש במ"ר פ' נח פ' ל"ז, אמר ר' יוסי, הראשונים על ידי שהיו מכירים את יחוסיהם היו מוציאין שמם לשם המאורע, אבל אנו שאין אנו מכירין את יחוסנו אנו מוציאין את שמותינו לשם אבותינו. והבאור הוא, דמפני שאנו נעים ונדים בגלות ראוי לנו לזכור השתלשלות יחוסי אבות על ידי שהאבות יקראו לבניהם בשם אבותיהם [של האבות] המנוחים, וכמו שנוהגים בזה"ז, וגם בתלמוד מצינו מנהג זה בכ"מ. כמו בגיטין ל"ג ב' ר' פרטא בנו של ר"א בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול, ושם אביי הי' נחמני ע"ש זקנו, וע' מו"ק כ"ה ב' וביומא ל"ח ב'.
והנה אם יהיו שמות החתן והחותן שוים אז לא יוכלו החתן ואשתו לקרוא לבנם בשם חותנו ואבי אשתו, יען כי גם שמו של החתן כשמו, וכן בבנות, בכלה וחמותה, והרי דבר זה גורם למניעת מרגלית יקרה לתכלית זכרון שלשלת יחסנו, ודו"ק בזה. .
(שבת ל"ב א') עזים מאתים וגו'. א"ר אליעזר, כדרך הארץ שלח לו התפס לשון נקי, וכלומר, כשיעור כחות הבריאה לזיווגי אישות, וכדמפרש. , עזים מאתים ותישים עשרים – חד לעשרה, רחלים מאתים ואילים עשרים – חד לעשרה, פרות ארבעים ופרים עשרה – חד לארבע, אתנת עשרים ועירים עשרה – חד לתרי, דאינון לאי ור"ל כל מי שהוא יותר מתייגע [היינו לאי] אצלו מספר הנקבות מועטות, כמבואר. ועל יסוד זה קיי"ל דגם באנשים הוגבלו שיעורים שונים בענין זה, וכמבואר במשנה כתובות ס"א ב'. הטיילים בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים, והיינו כל איש כפי ערך מצבו ויגיעת גופו, ולכן הטיילים שענינם הבטלים ממלאכה הם בריאים ומעונגים, שיעורן בכל יום [ונקראו טיילים ע"ש שמחמת ביטולם הם מתענגים ומטיילים], והפועלים שתים בשבת, והחמרים המוליכים תבואה לעיירות על חמורים – אחת בשבת, והגמלים המוליכים סחורות למרחוק – אחת לשלשים יום, והספנים, הם המפליגים למדינות רחוקות – אחת לששה חדשים. ואע"פ דכאן השיעור בערך מספר הנקבות ובאנשים בערך הזמנים, אינו חושש לזה, כיון דבכלל טעם אחד להם. – ודע דמ"ש בכתובות מ"ז ב' על הפ' דר"פ משפטים ועונתה לא יגרע, עונתה זו עונה האמורה בתורה – אינו מבואר איפה אמור בתורה בענין העונה [לבד המצוה פרו ורבו דעל זה לא שייך לשון עונה], ויתכן לומר דמרמז בלשון זה לאגדה שלפנינו, דמצינו חלוקת דרך ארץ מרומז בתורה, כמבואר, ורק כלפי שהגבילה התורה את השיעור בחיות בערך המספר, שיערו חכמים באנשים בערך הזמנים, כמש"כ. .
(ירושלמי כתובות ס"ה ה"ז) רחלים מאתים. איסי בר היני אשכחי' לר' יוחנן דמתני לברי' ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים, אמר לי', אתני' רחלות, אמר לי', הא כתיב רחלים מאתים, אמר לי', אפילו הכי לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן זלכאורה אינו מבואר כלל מה איכפת לי' לר' יוחנן אם תפס איסי לשון הכתוב רחלים. ונראה באור הענין, משום דבפסוק שלפנינו כתיב רחלים מאתים ואילים עשרים, והנה רחל ואיל מין אחד הוא, כי רחל הנקבה ואיל – הזכר, ומבואר מזה דרחלים כולל רק הנקבות, שהרי הזכרים נזכרו ביחוד בשם אילים, וכן יאמר הכתוב (פ' ויצא) רחליך ועזיך לא שכלו. ולפי"ז צ"ל דהיכא שאנו רוצים לכלול במלה אחת רחל נקבה ורחל זכר צריך לשנות מלשון רחלים ללשון רחלות.
והנה בסוגיא שבכאן דאיירי בראשית הגז שנוהג בזכרים ובנקבות, דין הוא שצריך למתני רחלות, אחרי דרחלים כולל רק הנקבות, ולכן כששמע ר' יוחנן את איסי שונה רחלים אמר לו תני רחלות, ואיסי לא עמד על דיוק זה, ולכן שאלו הא כתיב רחלים, והסביר לו ר' יוחנן, כי אעפ"כ לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמו, כלומר, שבדיוק שינו חז"ל את הלשון הזה, כדי שימלא לנו הלמוד מה שבתורה מצאנוהו חסר, ודו"ק. .
(חולין קל"ז ב') גמלים מיניקות וגו'. [מפני מה לא מנה הכתוב גמלים זכרים], אמר רבי ברכיה, מפני שהגמלים צנועין בדרך ארץ לא פרסמן הכתוב חר"ל לא כתב מפורש שמספר השלשים הם הזכרים, אלא רמזם בלשון ובניהם. ובמ"ר מבואר יותר, אל תקרא ובניהם אלא ובנאיהם, והיינו שבנאיהם מרמז על הזכרים, ונראה הבאור משום דהזכרים הם בוני עולם וכמו שאמרו בתנחומא פ' בראשית ויולד בן – שממנו נבנה העולם, ועיין מה שכתבתי מזה בריש פרשת תזריע בפסוק וילדה זכר.
אך הנה בעיקר הדרשא צ"ע, מנ"ל לדרוש כן, ודילמא הכונה כפשוטה, גמלים מיניקות ובניהם – בנים ממש, ואפשר לומר ע"פ מ"ש בב"ב ע"ח ב' המוכר את החמור מכר את בנה, המוכר את הפרה לא מכר את בנה, ומפרש בגמרא הטעם דאמר לי' חמורה מניקה אני מוכר לך ופרה מניקה אני מוכר לך, ומפרש עוד, בשלמא פרה איכא למימר לחלבה בעי לה, אלא חמורה מאי קאמר לי' מניקה, הא אין צריך לחלבה, אלא ש"מ היא ובנה קאמר לו', כלומר, בלשון מניקה רמז לו שמוכר לו אותה ובנה, יעו"ש. מבואר מזה, שכל חיה שאין צריך לחלבה אין כל מעלה להזכיר בה שהיא מניקה אם לא לרמז שכוללים בנה אתה, וא"כ מכיון שחלב הגמל אין צורך בה, א"כ כשאמר גמלים מיניקות בודאי אין מכוין לגופה, אלא רומז לכלול בלשון זה אותם ובניהם, ולפי"ז קשה למה פירש עוד ובניהם, ש"מ דאתא לדרשא כדמפרש אל תקרא ובניהם אלא ובנאיהם, ודו"ק. [ירושלמי כתובות פ"ה ה"ז] ויותר יעקב לבדו. א"ר אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל טלא נתבאר טעם הדרשא ועיין בפירש"י, ויש להוסיף באור, דהלשון לבדו משמע גם בלא חפציו וכדכתיב ויעבר את אשר לו, וא"כ למה זה נשאר, על כרחך שנשאר על דבר קל שלא העביר עוד, ויתכן דסמיך לדרוש שנשאר על פכין דדריש לבדו כמו לכדו, בחלוף אותיות בכל"ם, כנודע, וכמו באמרם – כאמרם, וכדומה. –
והנה בפסוק כ"ג פירש"י [והוא ממדרשים] ואת אחד עשר ילדיו, ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה שלא יתן בה עשו את עיניו, ומבואר דפסיקא לי' דרק דינה היתה חסרה אז, וצ"ע מניין לו זה, ודילמא בן אחד מהזכרים הי' חסר, ואפשר לומר [ע"ד הדרש] ע"פ מ"ש באגדות טעם הדבר שנבנה ביהמ"ק בחלקו של בנימין [ע' לפנינו פ' ברכה בפ' ובין כתפיו שכן] מפני שלא השתחוה לעשו בשעת הפגישה [שלא הי' נולד אז עוד], ולפי"ז מוכח דע"כ כל בני יעקב הזכרים היו אז, משום דאל"ה למה לא נבנה ביהמ"ק בחלקו של זה שהי' חסר אז וג"כ לא השתחוה, ומדכתיב ואת אחד עשר ילדיו על כרחך שהיתה חסרה דינה. –
ומה שכתב רש"י שנענש יעקב על שמנע את דינה מעשו שמא תחזירנו למוטב, צריך באור, היכן מצינו כהאי גונא, שיהא חובה על אדם למסור את בתו לרשע שמא תחזירנו למוטב, והלא כנגד זה יש חשש שמא יחזירנה הוא לרשעה, ואפשר לומר דבזה לא הי' יעקב מסופק שהיא תחזירנו למוטב, אך מפני זה גופא לא רצה להשיאה אותה לו כדי שלא תחזירנו למוטב, כלומר שמשנאתו אותו לא הי' רוצה זה גופא שיחזור למוטב, ויהי' לפי"ז באור הלשון ברש"י שמא תחזירנו למוטב, כלומר שעל כן לא השיאה אותה לו שמא תחזירנו למוטב, ובזה לא הי' חפץ, ולכן נענש. –
ועוד יש לדקדק בפסוק הנזכר (כ"ג) ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, לפי מש"כ רש"י לעיל בפ' ויצא (ל"א י"ז) ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו, הקדים זכרים לנקבות, אבל עשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר (ל"ו ו) ויקח עשו את נשיו ואת בניו, עכ"ל, ומבואר במדרשים דמפני שהי' עשו שטוף בזמה היו לו נשיו עיקר, והנה קשה טובא מכאן דכתיב גם ביעקב כן, ויותר מזה שאפילו את השפחות הקדים לבניו, כמ"ש ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו, והוא פלא.
אבל י"ל טעם נאמן על קדימה זו, משום דכשעבר יעקב את מעבר יבק הניח מאחריו במחנה כל עבדיו וכל מחנהו, כמבואר בפרשה, וכל זה הי' בלילה, ולכן הוכרח להעביר מתחלה את הנשים כדי שלא יותרו לבדן עם העבדים ועם חיל המחנה, ולפי"ז היתה קדימה זו בחשבון ודעת ותכלית נרצה לקדושה. וע"ע מש"כ בענין זה בפ' שמות ד' כ'. .
(חולין צ"א א')ויאבק איש עמו. א"ר יצחק, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה יוכתבו התוס' אע"פ דבריש פסחים ב' א' אמרינן לעולם יצא אדם בכי טוב [כאור הבקר], משמע כל אדם לא רק ת"ח, התם איירי ברחוק מן העיר מפני המכשלות והדרכים, עכ"ל, ועיין לפנינו בס"פ מקץ בפסוק הבקר אור והאנשים שלחו, ומש"כ שם. .
(חולין צ"א א') בהאבקו עמו. א"ר יהושע בן לוי, [מאי דכתיב בהאבקו עמו], מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד, כתיב הכא בהאבקו עמו וכתיב התם (נחום א') וענן אבק רגליו יאטעם הדיוק שדריש הלשון בהאבקו עמו פירש"י דמדייק למה לי' למכתבי' כלל, עכ"ל, ולי קשה דיוק זה, כי למה לא יספר הכתוב סדר התקיעה הזאת איך היתה והא בודאי היא מאורע גדולה ונכבדה בחיי יעקב עד שעשו זכר לה לבלי לאכול לעולם את גיד הנשה, וא"כ למה לא יספר הכתוב מאורע זו והויתה בפרט.
אבל לולא דבריו נראה דהגמרא מדייק דהא מקודם כתיב וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב. והנה לפי"ז בשעה שראה כי לא יכל לו פסק מלהאבק אלא הלך ונגע בכף ירכו, ובנגיעתו נעתק הכף, וא"כ מבואר שהעתקת הכף היתה אחר ההתאבקות, וא"כ איך זה אמר הכתוב ותקע כף ירך יעקב בהאבקו, ולכן סמיך על זה לדרוש מה שדרש. – וענן הדרש שהעלו אבק עד כסא הכבוד מבואר באורך בחדושי הרשב"א, ותמצית דבריו, שזה שנאבק עמו הי' שרו של עשו, ואבק הרגלים הוא כנוי לתולדות, ורמז לו השר הזה שיתאבקו בניהם עד הזמן ששמו וכסאו של הקב"ה יהיו שלמים וכמ"ש ועלו מושיעים וכו', עיי"ש באריכות רב. –
והנה בבאור הלשון ותקע, איתא במ"ר מחלוקת החכמים, ר' אליעזר אומר, שייעא, ר"ל החליק הבשר מעל העצם, ר' ברכיה אומר, סדקה כדג, רב נחמן בר יצחק אומר, פרשה ממקומה, כמש"כ (יחזקאל כ"ג) ותקע נפשי, ע"כ, ולא נתבאר במאי פליגי.
וי"ל דר' אליעזר ור' ברכיה ס"ל כרב מתנה בחולין נ"ד א' בוקא דאטמא דשף מדוכתה טרפה ואפילו לא איעכל ניבי, וא"כ אי אפשר לפרש תקע ממש, שהרי לפי"ז הי' יעקב אבינו טרפה, וזה אי אפשר, שהרי טרפה אינה חיה יותר מי"ב חודש והוא חי אחר מעשה זו כמה עשרות שנים, ולכן פרשו הלשון ותקע בבאורים אחרים שלא תקע כלל, ורנב"י ס"ל כמו דקיי"ל לדינא דשף מדוכתה בלא איעכל ניבי כשרה, וא"כ אפשר לפרש ותקע – ממש, וכן הוא מפרש, ודו"ק. .
(שם שם) כי עלה השחר. אמר לו, וכי גנב אתה או קביוסטוס אתה שמתירא מן השחר, אמר לו, מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו יבנראה דר"ל עד שהאיר היום, וכ"מ בפירש"י, וקביוסטוס הוא גונב אדם. .
(חולין צ"א א') עם אלהים וגו'. אמר רבה, רמז רמז לו, שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, מכאן רמז לו גלות יגנשיא שבארץ ישראל מכונה בשם אלהים, מפני שסמוכים הם, ועל שם הכתוב (פ' משפטים) עד האלהים יבא דבר שניהם, וכדומה מן הלשונות, ועם אנשים – כנוי לראש גולה שבבבל שהי' עשיר וקרוב למלכות, וכאן רמז לו גלות, יען כי מכיון שיהיו בבבל ממילא הרי זה גלות שיגלו מארצם. .
(שם צ"ב א') ויזרח לו השמש. אמר רב, מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה ידפירש מהרש"א דזרחה בעבורו משום מזיקין שלא יהי' יחידי בלילה, ורש"י בחומש פירש לו לצרכו לרפאותו מצלעתו הוא ע"פ ב"ר, עכ"ל, והיא הדרשא הבאה, ומשמע מדבריו שהדרשות חולקות בטעם זריחת השמש, אבל לדעתי אין צריך לזה, שאין כונת רב שזרחה לו השמש כדי שלא יהי' יחידי בלילה, אלא מדחזינן שהמתין עד זריחת השמש ש"מ שאסור לצאת בלילה, אבל אין זה שייכות לטעם זריחת השמש בעבורו, ודו"ק, ועיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ה אות י'. .
(שם צ"א ב') ויזרח לו השמש. וכי לו לבדו זרחה השמש והלא לכל העולם זרחה, א"ר יצחק, שמש הבאה בעבורו [כדכתיב (ר"פ ויצא) וילן שם כי בא השמש] היא זרחה בעבורו טועיין לפנינו לעיל ר"פ ויצא בפסוק ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שבעבורו בא השמש קודם זמנה כדי שילין שם, יעו"ש, וכנגד זה מפרש כאן שקדמה השמש לזרוח עבורו. וטעם קדימה זו מבואר במ"ר כדי לרפאותו ממכתו שנעשה לו ע"י הצלע, דחום השמש יפה למכה [ועיין בע"ז כ"ח סוף ע"ב וברש"י שם], ועיין מש"כ בדרשא הקודמת. ובזה יש לכוין סמיכות הענין בפסוק זה ויזרח לו השמש והוא צולע על ירכו, לומר, דלכן זרחה לו השמש קודם משום שהי' צולע וכדי לרפאותו.-
ויש מפרשים הקשו בתענית כ' א' שלשה קדמה להם חמה, משה ויהושע ונקדימון בן גוריון, יעו"ש, ולמה לא חשיב גם יעקב, כמבואר הכא שזרחה עבורו קודם זמנה, אבל באמת נראה ברור דט"ס שם בגמרא, וצ"ל עמדה להם חמה, ור"ל שעמדה על מקומה לזרוח לאחר זמנה כפי שיתבאר להמעין בסוגיא שם. וא"כ אין זה ענין לקדימת השמש ביעקב, ועיין בע"ז כ"ה א'. .
(חולין צ"א ב') לא יאכלו. א"ר אבהו, כל מקום שנאמר לא יאכל וגו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. והרי גיד הנשה דרחמנא אמר לא יאכלו, ותנן, שולח אדם ירך לעובד כוכבים וגיד הנשה בתוכו, מפני שמקומו ניכר טזר"ל ולא חיישינן שיקנה ישראל מהעובד כוכבים שיחשב שכשרה היא מדנשלחה מישראל ויאכלנה עם הגיד, יען כי מקומה ניכר אם הי' נחטט הגיד ממנה, ועכ"פ מבואר שמותר להנות מגה"נ, שהרי העובד כוכבים מחזיק לו טובה על שהירך שלמה ואינה חטוטה ממקום גה"נ. , קסבר ר' אבהו, כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו יזפירש"י ולפיכך כל גיד מותר בהנאה ואפילו של כשרה, עכ"ל, ולי הדבר אינו מובן, דמהיכן הוא ההכרח לומר שאפילו של כשרה מותר, וגם לשון הגמרא אינו סובל כן, אבל לדעתי נראה אמתת הפירוש כפי הגירסא שבירושלמי כאן פ"ב ה"א ובערלה פ"ג ה"א, אמר ר' אבהו, קיימתיה בגיד של נבלה, כלומר, קיימתיה למשנה דשולח אדם ירך לעובד כוכבים – בירך של נבלה, דגם הגיד הותר בה, כדמפרש, וכמו ברור בעיני שגם כונת הסוגיא בבבלי כן היא, ואע"פ שאין הלשון מבורר כל כך אבל כנגד זה הענין מבואר ומבורר בטוב טעם, ואולי צריך איזה תיקון בלשון, ודו"ק.
ואמגם לפי פירוש זה צריך לבאר הלשון שבמשנה מפני שמקומו ניכר, שמפני שניכר המקום לא יבא ישראל לקנותה, שיחשב אחרי שהניח בה הישראל את גה"נ בודאי של נבלה הוא, דאל"ה לא הניח כן כדי שלא יכשל ישראל בה. –
וע"פ פירוש זה ארווח לן לתרץ קושיית התוס' בסוגיא כאן ד"ה והרי דם, שדקדקו בקושית הגמרא לשיטת ר' אבהו מדם, דכתיב לא תאכל דם, וקיי"ל דדם מותר בהנאה, והקשו למה לא תרצו בדם כמי בגה"נ, כשהותרה נבלה היא ודמה הותרו, ולפי מש"כ לא קשה מידי, דבאמת גם גה"נ לא הותר רק של נבלה, ודו"ק. .
(פסחים כ"ב א') לא יאכלו. ת"ר, גיד הנשה בריה הוא, לפיכך אכלו אע"פ שאין בו כזית חייב, ואפילו הכי אי אית בי' ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית חייב, מאי טעמא, אכילה כתיב בי' ואכילה בכזית יחומטעם זה דבריה הוא [כלומר, אבר שלם החשוב לעצמו] קיי"ל גיד הנשה שנתבשל עם הגידין או עם הבשר בזמן שמכירו מגביהו והשאר מותר, דקיי"ל אין בגידין בנותן טעם, ואם אינו מכירו הכל אסור, מפני שהוא בריה בפני עצמו וחשוב הוא ואוסר בכל שהוא. .
(חולין צ"ו ב') בני ישראל. אמר רב הונא, גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח יטר"ל חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח שהוא אפר צבור באמצע המזבח. , דכתיב לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, וכתיב (יחזקאל מ"ה) ממשקה ישראל, מן המותר לישראל כבענין קרבנות כתיב זה, ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים, ודרשינן שיקריבו מן המותר לסעודת ישראל, והוציא שם סעודה בלשון משקה, משום דעיקר סעודה נקראת על שם המשתה, וכמו שרגיל הכתוב בכ"מ לומר ויעש משתה. ונראה בטעם הדבר משום דעל הרוב שם משתה סמוך לענין שמחה, וכמש"כ משתה ושמחה, ועיקר שמחה בא ע"י משתה, וכמש"כ ויין ישמח לבב אנוש, והוא שאמר הכתוב (ישעי' כ"ד) בשיר לא ישתו יין (שם ה') והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם. ועיין בפירש"י לשה"ש בפסוק כי טובים דודיך מיין. –
וקודם לענין זה פריך בגמרא לרב הונא, מי כתיב לא יאכל המזבח, הא לא יאכלו בני ישראל כתיב, ונראה מכח קושיא זו ראי' לשיטת הרמב"ם דגיד הנשה מותר בהנאה, משום דאל"ה מה קשה לו, ודילמא משום דדבר האסור בהנאה אסור להקדש, ויש לפלפל בזה. .
(חולין צ' ב') בני ישראל. ת"ר, גיד הנשה נוהג בטהורה ולא בטמאה, ואע"פ דמבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת, אפילו הכי בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר, ותדע, שהרי לא נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני כאופריך בגמרא והכתיב (פ' ויגש) וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ומשני ההוא לאחר מעשה, כלומר, לאחר ששינה הקב"ה את שם יעקב לשם ישראל (ל"ה י'). ומה שאמר שלא נקראו בני ישראל עד סיני, היינו לענין מצות. ותמיהני שלא הביאו בגמרא מפסוקים הקודמים דכתיב בהו בני ישראל, ויבאו בני ישראל לשבור, ויעשו כן בני ישראל (פ' ויגש) וי"ל. –
ואיתא עוד בגמרא כאן, אמר לי' רב אחא ברי' דרבא לרב אשי, אימא מההיא שעתא לתסר, ר"ל משעה דכתיב וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, אמר לי', וכי תורה פעמים פעמים נתנה, ופירש"י בעירובין כ"א ב' וז"ל בפי' לשון זה, ואיך אפשר לומר זו מצוה חדשה וזו ישנה, עכ"ל, ולכאורה צ"ע, דהא באמת מצינו דהרבה מצות נתנו בזמנים שונים, כמו שנצטוו בני נח על שבע מצות ואברהם על המילה ויעקב על גיד הנשה, ובצאת ישראל ממצרים נצטוו על הפסח ועל פדיון בכור ופטר חמור ומצות תפלין, ובמרה נצטוו על שבת ודינין וכבוד אב ואם.
אך הענין יתבאר ע"פ דברי הרמב"ם בפיה"מ כאן בסוגיא, וז"ל, ושים לב אל העיקר הגדול הכלול במשנה זו, והוא מה שאמר מסיני נאסר, לפי שהראית לדעת שכל מה שאנו מרחוקים או עושים היום אין אנו עושין אלא ממצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, ולא שהקב"ה אמר זאת לנביאים שלפניו, כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מה"ח אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה רבינו אסרו עלינו, וכן מה שאנו מלין אינו מפני שנמול אברהם אלא מפני צווי ה' למשה שימול כמו שמל אברהם, וכן גיד הנשה אין אנו הולכין אחר האיסור מיעקב אבינו אלא אחר מצות משה רבינו, הלא תראה מה שאמרו חז"ל (מכות כ"ד א') תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני ואלו מכלל המצות, עכ"ל הרמב"ם, וע"ע באגרותיו למר יוסף בן גאבר (דפוס לפסיא ט"ו ב') מש"כ בזה.
מבואר מכל זה, שפרטי המצות אע"פ שנצטוו על כל אחת ביחוד, אפ"ה אינם נקראים תורה עד שצוה אותם הקב"ה למשה בכלל שארי מצות התורה, ולפי"ז יתבאר הענין בנדון שלפנינו, דאע"פ דמיעקב והלאה נהג איסור גיד הנשה אבל לא נקרא עלינו חובה ומצוה רק מצווי ה' אותה בכלל מצות התורה, ויש הרבה להאריך בפרט זה המסתעף לכמה שריגים וסעיפים וסניפים, וכאן לעניננו די בהערה זו. .
(שם ק"א ב') את גיד הגשה. א"ר יהושע בן לוי. למה נקרא שמו גיד הנשה, שנשה ממקומו ועלה, וכן הוא אומר (ירמי' ג"א) נשתה גבורתם היו לנשים כבקפצה גבורתם, ור"ל שגיד הנשה הוא הפנימי סמוך לעצם, ולפי שנשה ממקומו ועלה על גב הבשר לכך נאסר. [שם צ"א א'] את גיד הגשה. ת"ר, האוכל מגיד הנשה של טמאה פטור, דאמר קרא לא יאכלו בני ישראל את גיד הגשה, מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצאה טמאה שגידה אסור ובשרה אסור כגר"ל לאו משום דאין איסור חל על איסור, אלא דגזירת הכתוב הוא דכל שבשרו אסור גידו מותר. ומכאן יש להעיר במש"כ המל"מ פ"ח ה"א ממאכלות בשם הרשב"א דאיסור גיד הנשה נוהג גם בבשר אדם [ר"ל בבשר הפורש מאדם חי] ולא העיר המל"מ על זה כלום, אבל באמת אין ראי' מהרשב"א, יען דהוא לשיטתי' דבשר אדם אין בו איסור כלל, לכן לדידי' ע"פ הכלל שבדרשא שלפנינו נוהג בו איסור גה"נ, משא"כ לדעת הרבה ראשונים דבשר אדם יש בו איסור אין נוהג בו איסור גה"נ, ויש עוד לפלפל בזה. ודין בשר אדם יתבאר לפנינו בפ' שמיני בפ' זאת החיה. .
(חולין ק"א א') אשר על כף הירך. אמר שמואל, לא אסרה תורה אלא מה שעל הכף בלבד, שנאמר אשר על כף הירך כדר"ל דאע"פ שהגיד ארוך אינו אסור אלא מה ששוכב על הכף [והוא כרוחב ד' אצבעות בשור הגדול ושתי אצבעות בכבש קטן], וכף נקרא בשר הסובב את הקולית ודבוק לעצם והגיד ארוך שוכב מקצתו על גבי אותו בשר, ולאפוקי מה שלמעלה מן הכף ומה שלמטה ממנו. ופליאה גדולה בעיני שלא הביאו בטור ושו"ע הדין הפשוט הזה, דמתבאר בגמרא דרבנן ס"ל כן, ורק הרמ"א ביו"ד סי' ק' ס"א הביאו, וגם עליו קשה שלא הביאו במקומו בסי' ס"ה ששם פרטי דין גיד הנשה. –
ודע שכתב במעדני יו"ט כאן דאע"פ שמן התורה אינו אסור אלא מה שעל הכף, אבל מדרבנן אסור אפילו מה שחוץ לכף, וכמ"ש שמואל לא אסרה תורה, וכ"ה ברמ"א ביו"ד סי' ק', ותימא בעיני שלא העירו מדעת הרמב"ן בסה"מ ל"ת שנ"ג דבמקום שאמרו חז"ל הלשון לא אסרה תורה אינו אסור אפילו מדרבנן, יעו"ש בארוכה, וכ"מ מדעת התוס' שבת י"ג ב', ואף גם יש ראי' מכרחת לזה מר"ה כ"ד ב', דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל, ופריך בגמרא והיכי עביד הכי והתנן לא תעשון אתי דמות וכו', ומשני, לא אסרה תורה אלא דמות ארבעה פנים בלבד, ואי ס"ד דמדרבנן אסורים כל הצורות, קשה הלא לא יתכן שיעבור ר"ג על איסור דרבנן, וצ"ע לדינא. .
(שם צ"ו א') כף הירך. תניא, הכוי נוהג בו גיד הנשה, מאי טעמא, בכף הירך תלי רחמנא, והא אית לי' כף הירך כהאין הבאור כפשטות הלשון דיש לו כף, דהא גם עיף יש לו כף ובכ"ז אין נוהג בו גיד הנשה, כבדרשא הסמוכה, אלא הפי' דעגיל כף דידי',
ובעוף אין עגול הכף, כפי שיתבאר בסמוך. .
(כריתות כ"א א') הירך. [מה ת"ל הירך, לומר] דפשיט איסורי' בכולא ירך, לאפוקי חיצון דלא אסור כור"ל להכי כתיב הירך בה' הידיעה להורות שאסור רק זה שהוא משוך בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך, דהוא וקנוקנתו נפשטין ונמשכין בכל הירך, לאפוקי חיצון דלא נפשט בכולי' לא נאסר, והלשון דפשיט איסורי' לאו דוקא, דהא באמת אינו אסור אלא דוקא מה שעל הכף בלבד, כפי שנתבאר בדרשא למעלה, והכונה דפשיט הוא עצמו, כלומר שהגיד נתפשט בכל הירך, ויש ליישב הלשון דפשיט איסורי' כמו דפשיט גיד הנאסר, ודו"ק. .
(חולין צ"א א') כי נגע בכף. תניא, [גיד הגשה של עוף מותר], מאי טעמא, בכף כתיב, למעוטי עוף דלית לי' כף כזאין ר"ל דלית לי' כף כלל, דהא חזינן דאית לי', אלא ר"ל דאית לי' ואינו עגול וכף נקרא רק עגול, וממילא אם נמצא בעוף כף עגול נוהג בו דין גיד הנשה, ואם נמצא בבהמה כף דלא עגול ג"כ נוהג בו דין גה"נ, משום דבעיא היא בגמרא בסוגיין צ"ב ב' ואזלינן לחומרא.
ומה שאמר הלשון דלית לי' כף ולא אמר בלשון מבורר דלית לי' כף עגול, נראה ע"פ מ"ש בנדה מ"ז ב', מאי כף, אמר רב הונא, מקום תפוח וכו', ומבואר שם דסתם לשון כף מורה על דבר עגול, וא"כ הלא א"צ שוב לפרש כף עגול, כיון דמובן כף היינו עגול, והוי מובן הלשון כף הירך, כמו עגול הירך, ודו"ק. .
(שם צ"ו ב')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך